אל תעשו את זה לילדים שלכם

זה לא סוד שכבר עשרים שנה אנחנו עורכים בר מצוות בכותל.

בר מצוות בכלל ובכותל בפרט.

אני רואה אותם מגיעים, איך שהם יורדים מהאוטובוס אני יכול לראות איזשהו זעם בפני ההורים.

אל תעשו את זה לילדים שלכם, לא ביום הזה.

האמא מביטה ימינה, האבא מביא שמאלה

וחתן הבר מצווה, מרים את עיניו השמימה – 

"שזה לא יקרה עוד פעם, שלא תהיה פה התפרצות.

משפחה נגד משפחה,אני מקווה שבבר מצווה שלי הכול יעבור בשלום.

שאמא לא תכעס על אבא ושאבא לא ירים את קולו על אמא. שלא יהיו כמו שתי חתולי רחוב ביום בר מצווה שלי".

זה מה שמייחל כל חתן, כל חתן בר מצווה שמגיע לחגוג בירושלים.

רוצה לראות משמאלו את אביו ומימינו את אמו,

מתחת לחופת החתנים כשהמתופפים עומדים וממתינים להתחיל בתהלוכה.

השופרות כבר מורמים למעלה,

אבל אני רואה, אני מנגן כבר הרבה שנים, יש לי ניסיון,

אני יכול להריח את המתח שבאוויר,

אני יכול לראות את הפנים הרותחות של האמא בעוד היא מסננת כמה מילים שאני לא רוצה להקשיב להם,

אבל בהחלט מבין את המשמעות שלהם.

אני מודע ליכולת של המילים, לכוח שלהם לעשות דברים, מילה אחת יכולה להפוך עולמות לטוב או לרע.

הסתכלתי עליהם וראיתי שהכעס הוא איום ונורא,

גם ביום החשוב והמרגש הזה, ראיתי שתכף הם מתפרצים, סבתא מול סבתא, משפחה מול משפחה,

איבה גדולה שקשה לפספס, אווירה עכורה.

לפי שהכרתי את הכוח של התפילה הייתי ממלמל לעצמי, "איזה חוצפן", "איזו חוצפנית",

ואף לפעמים הייתי זורק משפטים כמו "אני מבקש מכולם להירגע" 

מה אני כבר יכול להגיד? הרי בסף הכול אני תכף אתקע בשופר.

אבל אז עלה לי רעיון,

היום, אחרי שכבר הבנתי את כוחה של התפילה, אני מרים עיניים לקב"ה,

מלך המלכים ומבקש ממנו בקשה, שכולם ישמחו.

הרמתי את השופר לשמיים ואמרתי "ריבונו של עולם – הילד הזה, הוא לא הילד שלי, הוא הילד שלך,

אני רוצה שיהיה לו שמח, אני רוצה שהוא יהיה כמו שאר החתנים, אני פשוט רוצה שכולם ישמחו."

הורדתי את השופר למטה אחרי תקיעה ארוכה ואז אמרתי לכל הקהל, 

"מי שאוהב את ירושלים, מוזמן לשמוח", "שישו את ירושלים גילו בה, גילו בה כל אוהביה, כל אוהביה".

כך אמרתי להם, מי שרוצה לשמוח איתנו שיצעד צעד אחד קדימה, ואז מאותו רגע פרץ גל שמחה שלא האמנתי שיגיע לרמה כזאת.

הקב"ה כנראה שמע את התפילות שלי ונענה במהירות

הקלרינט ניגן מנגינות יהודיות שכולם אהבו, הם רקדו ושמחו,

היה קשה להבין שמדובר בהורים פרודים ומסוכסכים.

כולם היו מחוייכים לצלמים, שצילמו ללא הרף ואף הצטרפו לגל השמחה שפרץ בתהלוכה בדרך לשער האשפות.

אני מאמין שהשמח והמצב רוח הטוב ליוו את המשפחה גם לטקס העלייה לתורה, למסעדה ולהמשך היום.

אז אני אומר לכם הורים יקרים,

אם אתם גרושים, תשאירו את המשקעים בעבר, תיתנו לילד שלכם יום אחד של שמח, דקה אחת של נחת,

תשמחו ביחד איתו,

היום הזה לא חוזר, להתגרש אפשר גם פעמיים ושלוש

אבל בר מצווה בכותל עם כל המשמעות שלה יש פעם אחת בחיים.

תגרמו לילד שלכם להיות מאושר ביום הזה, תהיו בוגרים, תתבגרו, תתגברו על הכול ותהיו שמחים ביום הזה,

לפחות ביום הזה.

 

 

שלכם באהבה,

דודי בר יוסף

מתופף,

מתופפי המדבר.